את המושג של "סמכות פנימית" לא לימדו אותנו בבית ספר. לכן, קשה לנו להעלות על הדעת, שיש באפשרותינו להחליט דברים באופן עצמאי, על פי סמכות פנימית, בלי קשר ליועצים חיצוניים. כשמדברים על דבר כזה כמו "סמכות פנימית", החשש הוא, שאדם יבין, שהוא יכול להחליט מתוך ה"אישיות" ולוא דווקא מתוך הסמכות של ה"אני העליון". החלטה שמגיעה מהאישיות מלווה ברצונות ותשוקות לעצמי, שלעיתים אינה מתחשבת יתר על המידה לא באחרים ואפילו לא בבריאותו השלמה של האדם עצמו (אוכל מופרז, שתיה, סיגריות, מין וכו'). החלטה המגיעה מ"הסמכות הפנימית" אינה תלויה בדבר, לא בתשוקות פנימיות ולא בהשפעות חיצוניות.
החשש מפני הטעות לקרוא לסמכות מתוך תשוקות האישיות והאגו כאילו הינה "סמכות פנימית", הוא שגרר את הדתות, לקחת לגמרי את הסמכות מהאנשים ולהעבירה לרבנים, קרדינלים, אפיפיורים ושאר מתווכים. היום, בעקבות ההתעוררות שנוצרה מהכאב שיצרה המגיפת הדיקטטורה הרפואית במאה ה - 21, אנשים הגיעו כתוצאה מכך, למקום שבו הם מבינים, שתשוקותיהם האישיות והאגו שלהם, אינם תכלית הכל ונולד בם הצורך לעלות לרמת הנשמה, לחיות אותה וממנה. כיום כבר אין טעם להסתיר את המקור האלוהי מהאדם. הוא כבר מוכן יותר, כמובן שלא כולם, אבל רבים יותר מבעבר, לקבל על עצמו את האחריות של להיות "בן האלוהים".
סמכות פנימית, אינה בהכרח משהו שנולדים איתו. ביטחון עצמי מופרז של אנשים מסוימים, אינו נובע, דווקא מדבקות בסמכות הפנימית, אלא מתוך הפעלה של מערכות פנים אישיותיות, או טקסי חניכה חיצוניים, ללא מגע עם האלוהי שבפנים. כריזמה מופרזת, שאין בה אהבה ונעימות, גם היא אינה סימן לאדם המחובר לסמכות הפנימית שלו. סמכות פנימית מתאפיינת בפעילות אדם, הלוקח אחריות על חייו ומודע, שהוא היוצר של מה שקורה בחייו, אם במודע או שלא במודע, כך שלקיחת האחריות היא גם על יצירותיו הלא מודעות לחיוב ולשלילה, מבלי שירגיש, במקרה של שלילה, קורבנות על כך, בשום צורה ואופן.
סמכות פנימית מחוברת יותר ליכולת מנהיגות, הובלה, הוראה והיות הורה ברמה הגבוהה של המילה. מנהיגות אידיאלית היא כזו, שיש בה עוצמה, כיוון, מצפון, צדק, מטרה וגם, חשוב ביותר, אהבה, סליחה, חמלה, סובלנות ואורך רוח. כשאת מחוברת לסמכות הפנימית שלך, יש בך ביטחון עצמי גבוהה באופן טבעי, אהבה עצמית והערכה עצמית. אלו קיימים, לא בגלל מוסכמות חברתיות, או כי מישהו אמר משהו מבחוץ, אלא בגלל האישור הפנימי, שקיבלת על עצם מהותך והוויתך השלמה. אחת הדרכים לעשות זאת היא התמודדות עם הצל הפנימי. לכל אדם יש צללים רבים, הנובעים מזיכרון טראומות עבר, ברמה הפרטית והקולקטיבית. אלו נמצאים בתת מודע האישי והאנושי.
הצל הפנימי הוא אותו פח זבל, אליו נזרקות חוויות טראומטיות מן העבר, שגרמו לתגובה, בעיקר שלילית ובעקבותיה החלטנו החלטה מסוימת על העולם ועל עצמנו, שאינה תואמת ומתיישבת עם האני הפנימי השלם שלנו ונפלאותו. החלטה זו, בדרך כלל, יש בה אלמנט קורבני. במרוצת ההיסטוריה של הטיפול נתגלו דרכים מסוימות להתמודד עם הצל או הצללים הפנימיים, על ידי תהליכי "התמרה", ההופכים מצבי צל - ביקורת עצמית, שפיטה עצמית, רגשות אשמה, כעס, קנאה, פחד וכו' - לאנרגיה של איזון, שלום ואהבה.
למשל באמצעות הדרך בעלת ארבעת השלבים: לאהוב את הצל, להתנצל בפניו (על כך שהיינו שותפים בדרך כלשהי להפיכתו לצל) לבקש ממנו סליחה (על הסבל שנוצר כתוצאה מיצירתנו אותו כצל באופן לא מודע או במודע) ולבסוף הודיה על קבלת הסליחה החוזרת מהצל אלינו ועל ההתמרה. בקיצור - אהבה, התנצלות, בקשת סליחה והודיה. אפשר לרפא את הצל באמצעות TLT, תרפיית קו הזמן, שהינה מסע פנימי בזמן אל אירוע הנצירה, שיצר את הטראומה ומשם לשחרר אותו לתובנה גבוהה ולקחת ממנו מסקנות להווה ולעתיד.
דרך נוספת, הינה לבנות את המעלית האישית שלנו מהאישיות לאני העליון ומשם לאלוהי, ובחזרה למטה שוב אל האישיות, כאשר אנו מורידים עימנו "סחורה" משובחת, שהעמסנו במעלית, מקומת האני העליון, כדי לחבר כל חוויה בכל זמן, עם הבנה, חכמה ותובנה, שמעשירה אותנו והופכת אותנו ליותר ממה שאנחנו היום (תטא הילינג). שיטה נוספת היא באמצעות רצון, כוח רצון וכח האינטליגנציה היצירתית, שבאמצעותה אנו מאמנים את הנפש ואת הרגש הדואלי, להתחזק ולתפקד ביחד עם כל יתרת גופי האישיות. בשיטה זו לומדים את מנגנוני התפעול של האישיות ובאמצעות אינטלגינציה חדורה בכוח רצון וברצון הנכון (מטרה נעלה) של המתאמן, מחנכים מחדש את הרגש והנפש, שתתמוך באופן חי ונושם במטרה של האדם להגיע ליעודו.
תקופת החיים, שאנחנו עוברים עכשיו, אין כמוהה בלגרום לנו סוף סוף להתחבר לאני העליון, לניצוץ האלוהי ולהבין, שאם אנחנו לא נעשה את העבודה האלוהית, אם אנחנו לא נפעל להביא גן עדן לחללים שאנחנו מסתובבים בהם, אף אחד לא יעשה את זה במקומנו ובעבורנו. אנחנו עטופים גוף פיסי, הנתון להשפעות עולם החומר. למרות זאת, עם אחריות לעולם הטראומה שבחוץ ובפנים, עם נחישות לפתור את בעיות העולם, הפעם אנחנו פועלים אחרת.
במקום לחכות למשיח, להצלתו של אלוהים, לאנשי ההפגנות, לעורכי דין, לחושפי השחיתויות שיתעוררו, למלך הבא, לפוליטיקאי הבא וכו', אנחנו בוחרים בעצמנו. אנחנו מבינים ש'אנחנו האחד' ומתחילים להוביל את המרכבה האנושית, מתוך מקום הרכב/נהג הגבוהה יותר ב"אני העליון". אין טעם להציל את העולם, אם החללים הקרובים אלינו כמו גם החללים הפנימיים, אינם מסודרים. יש להתחיל קרוב והרחוק יושפע באופן טבעי. בסוף תהליך שכזה, אנו הופכים להיות מנהיגים בתוך חיינו, הפונים להתייעצות פנימה אל עצמנו ללא צורך וצריכת יועצי אחיטופל חיצוניים.
